אישה המסרבת להתגרש מחשש להפסד כתובה 

 

 

בעל שעזב את אשת נעוריו לטובת אשה אחרת, האשה תבעה גירושין ואכן נפסק בבית הדין שהבעל חייב לגרשה ואף חויב בתשלום כתובתה, הבעל שראה כי כלתה אליו הרעה החל להבריח את נכסיו בכדי שהאשה לא תוכל לגבות את כתובתה, משראתה האשה כך הודיעה לבית הדין שאינה מוכנה לקבל את גיטה מחשש שמא ע''י כך היא לא תוכל לקבל את כתובתה, לטענתה כיום השוט העיקרי שיש לה על הבעל לחייבו לשלם לה כתובה, זהו קשר הנישואין אליה, אך ברגע שהיא תשמוט את השוט מידה ותקבל את גיטה, בעלה יבריח את הנכסים ולא ישאר לה מאומה לכתובתה, מאידך טען הבעל שהוא חפץ לגרשה כפי חיובו בבית הדין, ולאחר מכן שהאשה תתבע ממנו את כתובתה, הבעל תמך את יסודותיו בכך שזמן פרעון הכתובה הוא רק לאחר קבלת הגט ולא קודם לכך.

 

השאלה העומדת לדיון היא, האם טיעון זה שקבלת הגט תשמוט בפניה את האפשרות לקבל את כתובתה, אכן יכול לעכב את חיוב הגירושין וקבלת הגט, או שאין קשר בין הדברים ועליה לקבל את הגט ולהתיר באופן סופי את קשר הנישואין שבלאו הכי כבר נגמר, ולאחר מכן תתבע את כתובתה.

 

כיון שכתובה היא בסמכות יחודית של בתי הדין הרבניים עפ''י "חוק בתי הדין הרבניים", הרי שנדון הכתובה הוא אך רק עפ''י דין תורה, ושומה עלינו לדעת מהו דין התורה (הדין העברי) במקרה זה?

 

השולחן ערוך בדיני גיטין פוסק כך "אפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה, אינה יכולה לעכב משום זה את הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה". לפי זה אם בני הזוג אינם חיים יחדיו וחויבו להתגרש, אין לעכב את הגירושין מחמת טענת תשלום הכתובה.

 

אכן הפוסקים מפרשי השולחן ערוך חילקו, בין חיוב גירושין מפני אשמת האשה כגון חוסר אפשרות ללדת ילדים וכדו', שבמקרה זה אין לעכב הגירושין מפני חוסר האפשרות של תשלום הכתובה, לבין חיוב לגרש את אשתו ברצון הבעל וביוזמתו שבמקרה כזה אין לו אפשרות לגרשה ללא שמשלם לה את כתובתה.

 

נידון דידן הוא מקרה ממוצע בספק הנ''ל, מחד חיוב הגירושין הוא באשמת הבעל עקב עזיבת אשתו תוך הנישואין לטובת אשה אחרת, ולכן הדין נותן הוא שאינו יכול לגרשה אם אינו מסוגל לשלם לה כתובה, מאידך מי שתבע ויזם את הגירושין זו האשה והבעל נגרר על ידה לנתינת הגט, וכיום האשה היא זו שמעכבת את הגט מחשש שלא תוכל לגבות את כתובתה, ובזה יתכן שאין לנו לכפות את הבעל לדאוג לתשלום כתובתה ואין באפשרותה לעכב את הגט מחמת הכתובה.

 

למעשה בספק זה נחלקו הדעות בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים כשכל צד תומך את יסודו בדברי הפוסקים ומוכיח כשיטתו, משום כך אין הכרעה ברורה וחותכת בספק זה, אך בפסקי דין רבניים כרך י' עמ' 236 נפסק, שאף אם בחיוב גירושין על ידי בית הדין אין לאשה זכות לעכב את הגירושין מחמת הכתובה, זכותה של האשה לתבוע עיקול על נכסי הבעל באם ומדובר במקרה שרואים בברור שכל מטרתו להבריח את הנכסים ולמנוע מהאשה לגבות את כתובתה, כך שאף אם אין זכות לאשה למנוע את הגירושין מחמת כתובתה זכותה ואף חובתה להטיל עיקול על נכסי הבעל בכדי שבבוא העת היא תוכל לגבות את כתובתה.